תיירות יתר (Overtourism) באי קוסמוי ומה זה אומר על תכנון טיול באיים היפיפיים בדרום תאילנד

תיירות יתר (Overtourism) היא כינוי למצב בו כמות התיירים במקום מסוים עולה על היכולת של המקום מלהכיל: מבחינה חברתית, סביבתית, תשתיות וכ׳. לצערנו הרב, קוסומי עונה על כל הקריטריונים שאי פעם נכתבו על התופעה ואולי היא אפילו המקור שבו הומצא המושג. זה לא אומר בהכרח שלא שווה להגיע, זה לא אומר שלא כיף וזה לא אומר כלום על האי המדהים הזה שהוא באמת פנינת טבע נדירה. זה פשוט אומר שאתם צריכים לדעת לאן אתם באים, להבין את המשמעויות ולהחליט מה זה אומר על תכנון הטיול שלכם.

ראשית, חשוב לנו לציין שנכתב לא מעט על קריסת התשתיות בקוסומי. מדובר באי קטן יחסית שמקבל מעל 4 מיליון תיירים בשנה ובימי השיא מעל 10,000 איש ביום! בשל גודלו, המשמעות היא שיש בו פי ארבעה תיירים מפריז ביחס לקמ״ר. באי יש מעל ל-30 אלף יחידות אירוח ועוד אלפי דירות יוקרה (ראו את הכתבה המפורטת במגזין Forbes וגם בGuardian), ומיזמי הבנייה (והביקוש) לא עוצרים לרגע.

כמה אירועים יוצאי דופן השפיעו על כמות התיירים והתושבים הזרים בשנים האחרונות ובהם (נכון לשנת 2026): הקורונה – שלאחריה חל גידול לא פרופורציונלי בכמות התיירים בכל העולם ובמיוחד באיים, מלחמת רוסיה-אוקראינה – שבמהלכה עברו אלפי רוסים ואוקראינים אמידים לגור באי (יש להם כמה בתי ספר פרטיים שמלאים עד אפס מקום) וגם נטפליקס – העונה השלישית של הסדרה ׳הלוטוס הלבן׳ צולמה בין היתר בקוסומי והעלתה את כמות התיירים שמבקרים באי (ובמיוחד בבית המלון שצולם בסדרה – Four Seasons) בצורה חדה.

חשוב לדעת שמבחינה היסטורית, איי מפרץ תאילנד וגם רוב האזור מדרום להם היו תחת שליטה של יורדי ים מלזיים ולא השתייכו לממלכות הצפוניות ששלטו בתאילנד (סיאם) ההיסטורית. תושבי האיים שונים מהתאילנדים ׳האסליים׳ גם בדת (חלקם מוסלמים), גם באוכל (יותר דגה), גם בשפה וגם בתרבות. בימים אלה אפילו את התאילנדים הדרומיים לא פוגשים, כי בשל השינויים הניכרים באיים בעשורים האחרונים רוב המקומיים נמלטו לקנות בית שקט נטול תיירים ביבשת, סמוך לעיר סורטאני.

אחרי שטיילנו חודש בצפון ומזרח תאילנד (ראו את החוויות שלנו בצפון כאן ובמזרח כאן) וכבר קיבלנו ׳אזהרות׳ בדבר העומס בקוסומי, טסנו ברגשות מעורבים לאי המדהים והטרופי. הטיסה הישירה לאי מוחזקת במונופול של חברת ׳בנגקוק איירוייז׳ תוך טענת הסתמכות ארוכת שנים על כך שהיא מחזיקה את הקרקע של נמל התעופה גם באופן ׳פרטי׳. המשמעות הראשונה היא שכרטיסי הטיסה יקרים מאוד כברירת מחדל (בהשוואה לטיסות פנים אחרות בתאילנד) והופכים להיות אפילו ׳אקסקלוסיביים׳ כמה ימים לפני הטיסה. אמנם ניתן להגיע באמצעות טיסת פנים אחרת לSurat Thani ולקחת מעבורת – וזה בהחלט לא רעיון רע – אבל היות שטסנו עם תינוקת, זאת לא הייתה אופציה אמיתית.

אז אחרי שמצאנו טיסה ב-5 בבוקר (זאת השעה היחידה שנשארו בה כרטיסים), הופתענו לגלות שהנסיעה למלון שלנו קצת יותר ארוכה מהרגיל בגלל… פקקים! כביש הטבעת הראשי (והיחיד) של קוסומי אמנם רחב וסלול היטב, אבל קטן מלהכיל את כמות המשאיות, מערבלי הבטון, המוניות, הטרנזיטים ושאר בעלי גלגלים בשעות השיא. הכביש הראשי, סביבו נמצאים מסעדות רבות, מלונות וכ׳ סובל מזיהום אוויר ורעש 24/7. קריסת תשתיות בלייב.

לפני שהגענו התייעצנו עם כמה אנשים מנוסים וכדי להתרחק מהרעש ישנו סמוך לחוף Hat Mae Nam המדהים. החוף יפה ברמות והאווירה ממש טובה, אבל הValue for money בבתי המלון, בבתי ההארחה ובמסעדות נמוך מאוד באופן כללי. היות שישנו בכמה אזורים בתאילנד לפני כן, היה לנו קנה מידה טוב להשוואה. אנחנו יכולים לפרט הרבה על האוכל הבינוני (ביחס לתאילנד הטעימה מאוד), השירות הירוד (רוב נותני השירותים ועובדי הבניין בשנים האחרונות הם בורמזים מקסימים שברחו גם הם ממלחמה אחרת) ויוקר המחיה או יותר נכון ׳יוקר הביקוש׳ (באופן בלתי נתפס ביחס לתאילנד עצמה ולמקומות אחרים בעולם). דבר בולט נוסף הוא העדר מרחב ציבורי נעים. כל מה שהוא לא בריזורט או בית קפה – מוזנח למדיי. אין שבילי הליכה מסודרים, אזורים שלמים מלאים בפסולת בנייה והריח של הביוב ניכר.

אז אפשר בהחלט למצוא את הפינות היפות בחופים ויש גם אזורים ממש שקטים כמו במערב ובדרום האי, אבל האותנטיות, למי שמחפש אפילו קצת, כבר איננה. ׳כפר הדייגים׳ הידוע אינו כפר ובטח שאין בו דייגים, הוא יותר דומה לטיילת שהייתה באילת בשנות ה-2000. יש בזה גם לא מעט כיף, כי הכל זמין, יש שפע מטורף, אוכל ושייקים זולים ואווירה חופשתית של ממש. זאת חוויה מצוינת למשפחות ולילדים – עוד לפני שפירטנו על האטרקציות הרבות הפזורות באי.

הצלחנו לשוחח עם כמה מקומיים ׳אסלים׳ (ולא מהגרי פנים תאילנדים שהגיעו לצרכי עבודה – שהם רוב התאילנדים שתפגשו אם בכלל תפגשו, כאמור רוב נותני השירות הם בורמזים) והם שיתפו אותנו בשינויים הדרמטיים שעברו על האי: למשל, שעד לפני 30 שנה הם רכבו כילדים על אופניים בכביש הראשי (שהיה סלול חלקית) וממנו היה אפשר לראות את החוף (!), שהחופים היו צלולים באופן מדהים חלק גדול מהשנה (הזיהום והביוב העכירו את המים בעשור האחרון), ושרוב ההורים שלהם כבר מכרו את הקרקעות ועברו ל-mainland תאילנד, תופעה שקיימת גם בקרב המקומיים שהתגוררו בפוקט. שמענו את זה גם מהצד השני מכמה אירופאים עם ילדים שסיפרו לנו נוסטלגיות על הביקור שלהם באיים לפני עשרים שנה ובעיקר על החופים הנקיים והמוצלים (בין היתר, נגדעו חלק גדול מהעצים בחופים כדי שלבתי המלון ולדירות הנופש יהיה sea view לים הפתוח). התופעה הזאת לא מטרידה חלק גדול מהתיירים שבאים למטרות פונקציונליות – שכן אם אני יכול להגיע למלון בכל אי בודד בעולם ולא לצאת ממנו, האם זה משנה בכלל באיזה מדינה אני נמצא? יש משהו באובר טוריזם שגם מנתק אותך מהמרחב הגיאוגרפי והאנושי. אתה לא חווה את התרבות כי ׳התרבות׳ כולה מותאמת למה שאתה צורך (מבחינת אוכל, תנאים, שפה) והחוויה בהתאם.

אחרי ששטנו לקופנגן, השתנה האווירה לטובה. האי הבלייני, שהתפרסם במסיבות הפול מון שלו, בהחלט התחיל לענות על הציפיות שלנו (תבדקו מתי המסיבה החודשית ואם אתם לא מעוניינים להיות בה – תנסו להגיע לפניה/אחריה). בצפון ובמזרח האי יש חופים מהממים ורגועים, האווירה הרבה פחות עמוסה ופגשנו זוגות ומשפחות רבות, בעיקר מאירופה, שבכלל לא ישנו בקוסמוי – אלא הגיעו אל קופנגן ישירות. אמנם גם בקופנגן יש פיתוח מאסיבי בשנים האחרונות (כשאנחנו היינו באי, היה מחסור חמור במים – אירוע מוזר מאוד בהתחשב בזה שיש בריכות שחייה בכל בית נופש ומלון שמכבד את עצמו) אז אם אתם פחות מתחברים למה שתיארנו בקוסומי – יכול להיות שזאת ההמלצה בשבילכם.

האי הקטן מבין השלושה, קוטאו, הוא ללא ספק המיוחד שבהם. אף שגם הוא עמוס לפעמים וכבר מגיע לקצה גבול הקיבולת שלו בשיא העונה, האי קטן ושליו באופן יחסי, חלק גדול מבתי המלון שלו בכלל לא על החוף הצוקי והוא התפרסם בשנורקלים ובצלילות שלו – שלא אכזבו! לראשונה אחרי כמה שבועות באזור של האיים, סוף סוף ראינו אלמוגים ודגים מדהימים! מהאי יוצאות מעבורות גם ל-Surat Thani וכך אפשר לחסוך את החזרה (או בכלל את ההגעה) דרך קוסומי.

תאילנד היא אחת המדינות המתוירות ביותר במזרח (מעל ל-30 מיליון תיירים בשנה) וחלק גדול מהם מגיע במיוחד לקוסומי או פוקט (שבאזורים התיירותיים שלה, סובלת אפילו יותר מקוסומי). מקומיים שהתייעצנו איתם הצביעו על קראבי כאזור מאוזן של תיירות (למעט חוף ריילי העמוס) וכשהגענו לשם ניכר שהם צדקו. תיירות אחראית היא ניסיון למזער את הפגיעה בסביבה, בנותני השירותים ובקהילה המקומית. אנחנו אוהבים לטייל וכך יוצא שגם אנחנו לפעמים חלק מ׳תיירות היתר׳. העולם מתקדם ומתפתח ואולי קוסומי ובנותיה זה רק סימפטום לסיפור הגדול יותר של כדור הארץ שלנו. אז לנו נשאר רק לנסות לטייל באחריות ולשמור על המרחב גם לדורות הבאים..

תהנו!